<h1>אבודרהם סדר תפילות השבת</h1>
<h2>דף כ:</h2>
תפילת מוסף אומר שלוש ראשונות, ואחר כך למשה צויתה על הר סיני, על שם (נחמיה ט', י"ג) ועל הר סיני ירדת. ורב עמרם ורבינו סעדיה התחילו תפילה זו, תכנת שבת רצית קרבנותיה. ולפי שאין מנהגנו לאומרה, לא רציתי להאריך בפירושה. מצות שבת זכור ושמור, כדאמרינן (ראש השנה כ"ז ע"א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ובו צויתנו ה' אלהינו, חוזר על הר סיני שזכר. להקריב בה קרבן מוסף שבת, כלומר, אף על פי שקידשת השבת, ואסרת לעשות בה מלאכה, בשבת עצמה צויתה להקריב הקרבנות, ולדחות את השבת. כראוי פי' כמו שאומר הפסוק עולת שבת בשבתו ואמרו רבותינו ז"ל (ילקוט ח"א, תשפ"ב) עולת שבת בשבתו, ולא עולת שבת זו בשבת אחרת. ואם ישנה חייב משום חילול שבת. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתעלנו לארצנו, על שם (דברים י"ז, ח') וקמת ועלית אל המקום. ותטענו בגבולנו, על שם ותטעמו בהר נחלתך (שמות ט"ו, י"ז) ועל שם (תהלים קמ"ז, י"ד) השם גבוליך שלום. ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן, פירוש, כסדר הכתובין בתורה. ומוספין כהלכתן, הכתובין בתורה. את מוסף וכו', באהבה, על שם (דברים ז', ח') כי מאהבת ה' אתכם. כמצות רצונך, על שם כאשר צוך שכתוב בשבת. ואמר רצונך, על שם שכתוב בקרבנות (יחזקאל מ"ג, כ"ז) ורציתי אתכם נאום ה' אלהים. כמו שכתבת עלינו בתורתך, אמר לשון עלינו, על שם (מלאכי ג', כ"ב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל וגו'. על ידי משה עבדך על שם (נחמיה ט', י"ד) ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. ואומר ישמחו במלכותך ורצה נא במנוחתנו וכו'. ופירשנום באתה קידשת, והמון העם אין אומרים במוסף ישמחו במלכותך, אלא מתחילין מן ובשביעי רצית בו, והם טועים, כי למה אין אומרים אותו. ועוד, כי בתפילת מוסף של ראש חודש שחל להיות בשבת שהיא אתה יצרת הם אומרים אותו, ולמה לא יאמרו אותו בכאן. ואומר שלוש אחרונות, וחוזר שליח צבור התפילה, ואומר בסוף ברכת אתה גיבור כתר.
<h2>דף כא.</h2>
שחרית של שבת נכנסין לבית הכנסת, ומתחילין מאשר יצר את האדם עד אשה ריח ניחוח לה', ואחר כך אומר (במדבר כ"ח, ט') וביום השבת שני כבשים וגו'. והטעם שאומר אלו שני הפסוקים שהם של קרבן מוסף שבת בתפילת שחרית וביום טוב ובראש חודש אין אומר הפסוקים של קרבן מוסף יום טוב וראש חודש, לפי שבשבת אין מוציאין ספר תורה שני למוסף וביום טוב ובראש חודש מוציאין. ורבינו סעדיה כתב שאין לאמרם לפי שאין לומר של מוסף בתפילת שחרית. וכן כתב אבן הירחי ובעל המנהגות. ובספרד נהגו לאמרם וכן כתב רב עמרם. ואומר איזהו מקומן. ואחר כך מוסיפין י"ב מזמורים על שאר ימי השבוע, ואלו הן. הודו לה' קראו בשמו, והוא כתוב בדברי הימים (א' ט"ז ח') עד והלל לה', ומוסיפין בסופו פסוקים מפוזרים מהתהילים. השמים מספרים כבוד אל (תהילים י"ט). רננו צדיקים (תהילים ל"ג). לדוד בשנותו (תהילים ל"ד). תפילה למשה (תהילים צ'). יושב בסתר עליון (תהילים צ"א). הללויה שעומדים בבית ה' (תהילים קל"ה). מזמור שירו לה' (תהילים צ"ח). שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (תהילים קכ"א). שיר המעלות לדוד לולי ה' (תהילים קכ"ד). הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהילים קל"ו). מזמור שיר ליום השבת (תהילים צ"ב). והטעם שמוסיפין מזמורים אלו בשבת, כדי להכיר בין שבת לחול, ויתקיים הפסוק שאומר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, וגם בימים טובים נהגו לאמרם, שגם הם נקראו שבתון ומקראי קודש, ומקדשים אותם על הכוס, כמו בשבת. וכתב רבינו סעדיה, כי בימים טובים אין אומרים מזמור שיר ליום השבת, אלא מתחיל מן טוב להודות לה', חוץ מיום הכפורים שאומרים אותו, ואף על פי שאינו שבת, עד כאן. ומיהו נהגו לאמרו אף בימים טובים, מהטעם שאמרנו. ויש רמז באלו המזמורים לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הודו לה' קראו בשמו הוא כלל לעשרה מאמרות. השמים מספרים כבוד אל כנגד מאמר ראשון, שהוא בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. רננו צדיקים בה' כנגד מאמר שני, שהוא יהי אור, שנברא בתחילה לצדיקים, ואחר כך גנזו להם לעתיד. לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך, כנגד מאמר שלישי, שהוא יהי רקיע, שחלקו המים העליונים מהתחתונים, וגרשם אלו למעלה ואלו למטה. תפלה למשה כנגד מאמר רביעי, שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, וכתיב יראה אל עבדיך פעלך, דהיינו גילוי היבשה. יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כנגד מאמר חמישי, שהוא תדשא הארץ דשא, שברא לבריות דשא, כדי לחיות בו, ולהתלונן בצילו. הללויה שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלהינו כנגד מאמר ששי, שהוא יהי מאורות, שבראם כדי לשמש אותו בחצרותיו, שעומדים לשון שימוש, כדמתרגמינן והוא עומד עליהם (בראשית י"ח, ח') והוא משמש עלויהון. מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד מאמר שביעי, שהוא ישרצו המים, וכתיב ירעם הים ומלואו, וזהו כי נפלאות עשה. שיר למעלות אשא עיני אל ההרים כנגד מאמר שמיני, שהוא תוצא הארץ נפש חיה, וכתיב אל יתן למוט רגליך, שאף על פי שיאכל אדם דשאים, ויכול לחיות בהם, אפשר שימוטו רגליו, ולא יהיה לו כח ללכת בהם, אם לא יאכל בשר. שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו כנגד מאמר תשיעי, שהוא נעשה אדם, וזהו לולי ה' שהיה לנו, שעשאנו בצלמו, היינו כבהמות. הודו לה' כי טוב כנגד מאמר עשירי, שהוא פרו ורבו, כדי שנולדו הטובים והצדיקים להודות לו, וכתיב כי לעולם חסדו, וזהו (תהילים פ"ט, ג') עולם חסד יבנה, דהינו פריה ורביה. מזמור שיר ליום השבת, רמז ליום השביעי, שבו שבת ממלאכה. הודו לה' קראו בשמו, כבר אמרנו שהוא כתוב בספר דברי הימים (א' ט"ז, ח') ובתהילים הוא גם כן כתוב במזמור אחר (ק"ה) מהודו לה' עד ולנביאי אל תרעו, ובמזמור שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ (צ"ו, א) הוא כתוב עד תכלית המזמור. ויש ביניהם שינוי במקצת מלות. ומשפטי פיהו בו"ו בתחילה. לך אתן ארץ כנען, ואין שם את, ובתהילים כתוב את. לא הניח לאיש בלמ"ד. ובנביאי אל תרעו בבי"ת, ובתהילים בלמ"ד. ומהולל מאוד בו"ו בתחלה. כי כל אלהי הכ"ף של כל בדגש, וצריך להפסיק מעט בין כי כל אלהי העמים אלילים, ובין וה' שמים עשה, שלא יהא כחוזר למעלה חס ושלום. השתחוו לה' בלא וא"ו בתחילה. חילו מלפניו בלמ"ד, ובתהילים מפניו בלא למ"ד. יעלוץ השדה בצדי"ק, ובתהילים בזי"ן. ואמרו הושיענו, ובפסוק האחר שאנו אומרים אחר כן שהוא דומה לזה, והוא כתוב בתהילים, אין בו ואמרו. בזה כתוב אלהי ישענו, ובאחר כתוב ה' אלהינו. בזה כתוב וקבצנו והצילנו, ובאחר אינו כתוב אלא וקבצנו בלבד. בזה כתוב ויאמרו כל העם, ובאחר כתוב ואמר כל העם. בזה כתוב והלל לה', ובאחר כתוב הללויה. וישעך תתן לנו, היו"ד בסגו"ל. וכופלין ה' מלך ה' מלך, כדי להודיע יחוד מלכותו בשבת, ליום שכולו שבת, וכן מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. במזמור השמים מספרים, ללילה יחוה דעת, הלמ"ד הראשונה בדגש. ובקצה תבל בו"ו בתחילה. לשמש שם אהל בלא ו"ו בתחילה. והוא כחתן הכ"ף בדגש. על קצותם בלמ"ד. במזמור רננו צדיקים, ייראו מה' כל, בשני יודין בתחילה. אל כל יושבי הארץ בלמ"ד. אל כל מעשיהם בלמ"ד. ומגיננו הוא בו"ו בתחילה. במזמור לדוד בשנותו את טעמו, ומכל מגורותיו בו"ו בתחלה. כל טוב, בחולם בין הטי"ת והו"ו, הצילני ה', בדגש הנו"ן. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא, וחסר ממנו הו"ו, והשלימה בסוף המזמור, שכתוב פודה ה' נפש עבדיו, ופ"א היא ו"ו בחלוף אותיות א"ת ב"ש ו"ף. והטעם שלא כתבה במקומה. לפי שהיה בדעתו להזכיר פדותו מיד אכיש ואנשיו, כי גדול הפדות שאירע לו, שהיה ביד גואלי דם גלית, ופדאהו השם מידם. ולא היה נכון להזכיר הו"ו בחילופה בתוך האלפא ביתא, לפיכך קבעוה בסוף המזמור. במזמור תפלה למשה, ומעולם בו"ו בתחילה. עד עולם, בלא ו"ו בתחילה. לערב ימולל, בלא ו"ו בתחילה. ונרננה בו, בו"ו בתחילה. במזמור יושב בסתר, עליון שמת מעונך, המ"ם בלא דגש. במזמור הללויה שעומדים בבית ה'. מקצה הארץ, במ"ם בתחילה. מאדם עד בהמה, בלא ו"ו. ארצם נחלה, בלא למ"ד. ובמזמור הודו לה' כי טוב, הוא כתוב בלמ"ד. לישראל עמו. ובמזמור הודו לה' כי טוב כתוב עבדו, וסימנך (דברים ל"ב, ל"ו) כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. כל אשר בוטח בהם, בלא ו"ו בתחילה. במזמור שירו לה' הושיעה לו, בדגש הלמ"ד. פצחו ורננו בו"ו. בשיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יש שלש פעמים אזי. ומצאתי כתוב בשם הרא"ש למה נכתב אזי בתוספת יו"ד, לרמוז לנו, כי בזכות שמתפללין בני הגלות ערב ובוקר וצהרים שמונה עשרה ברכות בכל תפילה, כמנין אזי, שעולין כולם למנין דן, שהקדוש ברך הוא יגאל אותנו, ודן את האומות שנשתעבדו בנו, והכי אמרינן בבראשית רבה (מ"ד, כ"ב) אמר רבי חלבו, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, (בראשית טו, יד) וגם את הגוי הוא מצרים וארבע מלכיות אשר יעבודו דן אנוכי, ר"א אומר, בשתי אותיות הללו הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שיגאל את בניו מבין האומות.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, פירשנוהו ביוצר של חול. הכל יודוך, על שם יודוך ה' כל מעשיך. והכל ישבחוך, רוצה לומר כל הדורות, על שם (תהלים קמ"ה, ד') דור לדור ישבח מעשיך, ועל שם (שם ס"ג, ד') שפתי ישבחנוך. והכל יאמרו אין קדוש כה', על שם (שמואל א ב', ב') אין קדוש כה'. הכל ירוממוך סלה, על שם (תהלים קמ"ה, א') אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, דהיינו כמו סלה. יוצר הכל, על שם (ישעיה מ"ה, ז') אני ה' עושה כל אלה. האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, על שם (תהלים ע"ח, כ"ג) ודלתי שמים פתח, כלומר פותח שערי מזרח ויוצא השמש. ומאיר לעולם כלו, על שם (איוב כ"ג, ג') ועל מי לא יקים אורהו, וליושביו, על שם (ישעיה י"ח, ג') יושבי תבל. שברא במידת רחמים, שאמר הקדוש ברוך הוא אם אברא עולמי במידת הדין לא יוכל להתקים, שיתף מידת הרחמים עם מידת הדין, וזהו שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ודכותה אמרינן בבראשית רבה (א', י"ד) למה התחילה התורה בבי"ת, לפי שהוא לשון ברכה, ולא באל"ף שהוא לשון ארירה, כלומר האל"ף והבי"ת הם הראשונות, והם סמוכות זו לזו, ומה שלא התחיל באל"ף שהיא ראשונה מן הבי"ת, לפי שארור וברוך הוא דבר וחילופו, ולכך התחיל בבי"ת, שהוא לשון ברכה, והוא חילוף הארור. ויש מקשים על זה ואומרים, הרי מצאנו (ישעיה כ"ד, א') בוקק הארץ ובולקה, בזיון וקצף, והרבה דברים רעים שמתחילות גם כן בבי"ת, ולמה לא התחילה התורה באל"ף. ויש לפרש, שלא יתכן לומר זה, שהרי היפך בוקק הוא מלא, והיפך בזיון הוא כבוד, ואין אחד מהם מתחיל באל"ף, ולא תמצא באל"ף ובי"ת דבר שיהיה האחד היפך חבירו, ומתחיל באלו השתי אותיות, כי אם ארור וברוך. המאיר לארץ ולדרים עליה וכו' עד משגב בעדנו, פרשנוהו ביוצר של חול. אין ערוך לך על שם (תהלים מ', ו') אין ערוך אליך, ועל שם (שם פ"ט, ז') כי מי בשחק יערוך לה', ואמרינן בירושלמי דברכות בפרק הרואה (ה"א), לך דומיה תהילה אלהים בציון, סמא דכולה דמילתא משתוקא, למרגלית דלית לה טימי, כל מה דאת משבח לה את פגים לה, פירוש טימי דמים. ואין זולתך (ישעיה מ"ה, כ"א) על שם אין זולתי. אפס בלתך על שם (שם שם, י"ד) ואין עוד אפס אלהים. ומי דומה לך, על שם (תהלים פ"ט, ז') כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אילים. ונאמרו אלו הארבעה לשונות, כנגד העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח ותחית המתים, כמו שמפרש והולך. אין ערוך לך ה' אלהינו בעולם הזה, לפי שהאומות עובדים לאלהים אחרים רבים, אמר שאין עורך אותם לשם יתברך. ואמר ה' אלהינו, לפי שהעולם הזה נברא במידת הרחמים ובמידת הדין, כמו שפירשנו. ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, דהיינו לעתיד לבא. ואמר מלכנו, על שם (זכריה י"ד, ט') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שלא יהיה שם אלוה זולתו. אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, אמר כאן גואלנו, לפי שהוא יגאלנו לימות המשיח משיעבוד מלכיות, ואין לנו גואל אחר זולתו, כמו שנאמר (ישעיה מ"ז, ד') גואלנו ה' צבאות שמו. ומי דומה לך מושיענו לתחית המתים, כמו שנאמר (שם מ', כ"ה) ואל מי תדמיוני ואשוה. והפסוק הזה נאמר כנגד תחית המתים, שנאמר בסוף הענין (שם שם, ל"א) וקוי ה' יחליפו כח. ולכך אמר מושיענו, שהיא ישועה גדולה, ואין דומה לה. אל אדון על כל המעשים, תמצא בחרוז ראשון עשר תיבות, אל אדון על כל המעשים הרי ה', ברוך ומבורך בפי כל הנשמה הרי ה'. ואין לומר ברוך הוא ומבורך, והחרוזים האמצעיים, מן גדלו וטובו יש עד שבח יתנו לו בכל חרוז ח' תיבות, סך הכל ע"ב, וחרוז אחרון יש בו י"ב תיבות. שבח יתנו לו כל צבא מרום הרי ו', תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש הרי ו', לרמוז שעל ידי שם של ע"ב אותיות מסר את התורה שיש בה עשרת דברות לשנים עשר שבטי ישראל, כמו שנאמר במתן תורה, (שמות י"ט, ט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן, וכבר פירשנו ביוצר של חול, למה תיקנו לומר אל ברוך גדול דעה ואל אדון על כל המעשים על דרך האלפא ביתא. ובזה האריך הרבה לספר בו גבורת האל וגדלו, בבריאת העולם והמאורות. ופתח ואמר אל אדון על כל המעשים, רצה לומר האל שהוא חזק והוא אדון על כל מעשיו, עליונים ותחתונים בכלל, כמו שנאמר (תהלים ח', י') ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה, על שם (שם ק"נ, ו') כל הנשמה תהלל יה. והוא רומז לנפש האדם שנאמר בה ויפח באפיו נשמת חיים. וזכר האדם בתחילה ואף על פי שנברא לבסוף, לפי שהוא היה תחילת הכוונה, שכך אמרו, תחילת הכוונה סוף המעשה. גדלו וטובו מלא עולם האמור כאן הוא כדור הארץ ויושביה, והוא מלא גדלו, על שם (מלאכי א', י"א) כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגומר. ואמר וטובו, לפי שבזריחת האור יצאו בני עולם לפעלם לבקש מזונותם ותועלתם. דעת ותבונה סובבים אותו, על העולם שזכר ידבר, כי לאחר שזכר כדור הארץ, זכר המים שמקיפין אותה, שנבראו בדעת הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי ג', כ') בדעתו תהומות נבקעו. וזכר אחרי כן גלגל השמים, המקיף כל היסודות, שנברא בתבונתו, שנאמר (שם שם, י"ט) כונן שמים בתבונה. המתגאה על חיות הקודש, אחר שזכר גדולת האל בשפלים אמר, אף על פי שהוא משגיח בשפלים הוא גאה ורם על כל רמים, שהם חיות הקודש, והם השכלים הנפרדים, ועוד ונאדר בכבוד על המרכבה, כמו שמפורש בתחילת יחזקאל. זכות ומישור לפני כסאו, אחר שזכר גדלות האל אמר כי בעלי הזכות והמישור הם לפני כסאו. והכונה בזה, שתחזור הרוח למקום מחצבה, שהוא לפני כסאו. חסד ורחמים מלא כבודו, אחר שזכר המידות שצריכים הבריות להתנהג בהן, והן זכות ומישור, זכר המידות שהשם מתנהג בהם עם בריותיו, והם חסד ורחמים. והראיה לפי זה החילוק, שנאמר על הזכות והמישור לפני כסאו, ועל החסד והרחמים לפני כבודו. טובים מאורות שברא אלהינו. על שם (בראשית א', ד') וירא אלהים את האור כי טוב. ורצה לומר, כי מרוב חסדי השם ברא מאורות טובים לעולם, כמו שנפרש לקמן. יצרם בדעת בבינה ובהשכל, כי הם יודעים בוראם, ומבינים למה בראם, ומשכילים בתנועתם, עושין רצון קוניהם. כח וגבורה נתן להם להיות מושלים בקרב תבל, על שם (שם שם, י"ח) ולמשול ביום ובלילה. כי השמש הוא מוליד הזמנים, קור וחום קיץ וחורף, והמתכות והצמחים, וכל החיים תלויים בו, והרבה דברים שהם נודעים ממשפטי הכוכבים, והלבנה גם כן יש לה ממשלה על כל דבר לח. מלאים זיו ומפיקים נוגה, רוצה לומר כי האל ברא להם זיו יותר מן המשרתים. ועוד שהם מוציאים נוגה בענין שיראה. כי נאה זיום כל העולם. שמחים בצאתם וששים בבואם, על שם (תהלים י"ט, ו') והוא כחתן יוצא מחופתו, שהוא שמח. והכונה בזה, כי לא ייעפו ולא ייגעו. ופירש ה"ר יוסף קמחי ז"ל שדימה השמש לחתן היוצא מחופתו, שהוא נכסף לשוב לכלתו, כך השמש שב בכל יום במקום זריחתו. עושים באימה רצון קוניהם, כי הוא הנותן בהם כח להתנועע. פאר וכבוד יתנו לשמו, שנאמר (שם שם, ב') השמים מספרים כבוד אל, כי ממהלכם וסבובם, שהוא על סדר נכון, ואינו משתנה לעולם, יוודע לעין כל תפארתו וכבודו של עושה בראשית, כי הוא מסבבם בכח שאין לו תכלית. צהלה ורינה לזכר מלכותו, וזה ידוע, כי בזריחת השמש יקום האדם לאור היום, ויודה לבוראו שהאיר אליו. וגם בלילה עת מנוחה ישמח על מנוחתו, ויתן צהלה ורינה לבורא חושך. קרא לשמש ויזרח אור, על שם (בראשית א', ה) ויקרא אלהים לאור יום, ורצה לומר, כשברא האל השמש ברא בו עיקר האור, וזהו שאמר, כשקרא שם לשמש אז ויזרח אור.
ואחר שזכר למעלה שבח הבורא בתחתונים אמר שגם כן הוא משבח בעליונים שהם שכלים נפרדים, וזהו שאמר שבח יתנו לו כל צבא מרום, תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש. ויש גורסים שרפים וחיות ואופני הקודש, והגירסא הראשונה עיקר, שכן אנו אומרים ביוצר והאופנים וחיות הקודש. ויש מקומות שנוהגין לומר. לאל אשר שבת מכל המעשים, שנאמר (בראשית ב', ב') וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ולפי שאמר למעלה אל אדון על כל המעשים. אמר כאן לאל אשר שבת מכל המעשים. וביום השביעי נתעלה, על שם (תהלים צ"ז, ט') מאד נעלית על כל אלהים. כלומר נתעלה על כל מה שעשה בששת ימים. וישב על כסא כבודו, שהיה פנוי ממלאכה, וזה דרך משל, מה שהאוזן יכולה לשמוע. תפארת עטה ליום המנוחה, רמז שאין בגדי שבת דומין לשל חול, וכתיב בבגדי כהן (שמות כ"ח, ב') לכבוד ולתפארת, וכתיב (ישעיה נ"ב, א') לבשי בגדי תפארתך. עונג קרא ליום השבת, כלומר, כשם שצריך לכבד שבת במלבושים כך הוא צריך לכבדו במאכל ומשתה. זה שיר שבח של יום השביעי, מה שצוה לענגו במלבוש ובמאכל, שהוא מודיע לעולם שבו שבת אל מכל מלאכתו. ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת, כלומר, שהשבת היא שאמרה זה המזמור, ודוד המלך ידע זה בדרך נבואה. או עשאו על שם שבת, כאלו היא מדברת ואומרת כך, וזהו שאמר ליום השבת, כלומר, כי הוא אמרו. לפיכך יפארו לאל כל יצוריו סלה, על זאת המתנה טובה שנתן לישראל, כמו שנפרש בישמח משה. והוא על שם (שם מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. ושבח, על שם (תהלים קמ"ז, י"ב) שבחי ירושלים את ה'. ויקר, על שם (שם ל"ו, ח') מה יקר חסדך אלהים. וגדולה, על שם (שם ק"ד, א') ה' אלהי גדלת מאד. יתנו לאל המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש, שנאמר (שמות ל"א, ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם ברית עולם, הרי שהשבת נחלה לנו. ואומר שמך ה' אלהינו יתקדש וזכרך יתפאר מלכנו וכו', כמו שפירשנו ביוצר של חול. ואומר קריאת שמע בברכותיה עד גאל ישראל. ומתפללים תפילת יוצר.
<h2>דף כב:</h2>
ערב שבת נכנסין לבית הכנסת, ומתפללין תפלת המנחה כשאר ימות החול, אלא שאין נופלין על פניהם. ודע כי בערבי ימים טובים וביום מוצאיהם נוהגין שלא ליפול על פניהם, לא בשחרית ולא במנחה, וגם לאחר תפלת שחרית אין אומרים יענך ה' ביום צרה, ובמקום תפלה לדוד אומרים למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג על אפיקי מים (תהילים מ"ב). ואם חלו ערביהם או מוצאיהם בשני ובחמישי, אין אומרים תחנונים של שני וחמישי, וכשמוציאים ספר תורה אומר אתה הראיתה לדעת במקום אל ארך אפים, ובערבי שבת וראש השנה ויום הכיפורים נוהגין של ליפול על פניהם במנחה בלבד, אבל בשחרית וביום מוצאיהם נופלין על פניהם, ובערב ראש השנה עושין מעט שינוי בשחרית, שבמקום תפלה לדוד אומר למנצח על הגתית לאסף הרנינו לאלהים עוזנו (תהילים פ"א) כדי להכיר שהוא ערב יום טוב. ובערבי ראשי חדשים וחנוכה נוהגין ליפול על פניהם בערביהם וביום מוצאיהם, בין בשחרית בין במנחה, והוא הדין בערב פורים, אלא שביום מוצאו אין נופלין על פניהם, בין בשחרית בין במנחה, מפני שהוא פורים שושן, והטעם שנוהגים שלא ליפול בתחנה בימים אלו, מפני שהם ימי שמחה ומועדי קדש וגם השבתות נקראו ימי שמחה, כדאיתא בספרי (במדבר ע"ז) וביום שמחתכם אלו השבתות, ובערביהם כבר הובדלו העם ממלאכה, וקדש היום, והם אסורים בהספד ותענית ומלאכה, מה שאין כן בערבי ראשי חדשים וחנוכה ופורים שמותרין בהספד ותענית, וגם בהן עצמן מותרים במלאכה, ומן הדין היה ליפול גם בהם בתחנה, אלא שמנעו זה, מפני שקורין בהם את ההלל, שגם בפורים היה ראוי לומר את ההלל, אי לאו דאמרינן התם (י"ד ע"א) דקריאת המגלה זו היא הלילה. ועוד מפני שראשי חדשים הוקשו למועדים (עיין סוכה נ"ה ע"א) שנאמר (במדבר י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכתיב (תהילים ק"ד, י"ט) עשה ירח למועדים, וימי חנוכה גם כן נקראו בדברי רבותינו ימים טובים, ופורים גם כן כתוב בו שמחה ומשתה ויום טוב, והטעם שעושין יתרון לימים טובים על השבתות, מפני שערבי ימים טובים וימי מוצאיהם הם ימים מעטים בשנה, ולכן אין נופלין בהם בתחנה לא בשחרית ולא במנחה, ואם היינו עושין כן לשבתות, הרי חצי השנה לא היינו מתחננים, ולא יתכן. ועוד כי ימים טובים יש להם יתרון בזה הענין, מפני שקורין בהם את ההלל, תדע שהרי בשבת אומרים צדקתך, ואם חל בו יום טוב, או אפילו ראש חדש, אין אומרים אותו, מפני שקורין בו את ההלל. והטעם שנופלין על פניהם בערבי ראש השנה ויום הכפורים שחרית, וביום מוצאיהם שחרית וערבית, מפני שהם ימי תחנה ובקשה, וגם אין קורין בהם את ההלל, אבל בערביהם אין ראוי ליפול בהם בתחנה, מפני שכבר קדש היום, כמו שאמרנו.
<h2>דף כג.</h2>
וקיימא לן דמפטיר עולה למנין שבעה, מדתנן בפרק בני העיר (מגילה כ"ט ע"ב) ראש חודש אדר שחל להיות בואתה תצוה, אמר אביי קרו שיתא בואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת, וחד מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, והיינו המפטיר, אלמא מפטיר עולה למנין שבעה. וכתב רב עמרם בעל הלכות גדולות, דבתעניות במנחה ובתשעה באב וביום הכפורים במנחה, שאין מוסיפין עליהם, שלישי הוא המפטיר, אבל בשבת וביום טוב וביום הכפורים שמוסיפין עליהם, המפטיר אינו ממנין העולים. כי אנו רוצים לעשות אליבא דכולי עלמא, כלומר אפילו למאן דאמר אין מפטיר עולה, ואף על פי שקורא ביום טוב וביום הכפורים מעניינא דיומא בספר השני, מכל מקום תיקנו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני עניינא דיומא, כדי לנהוג אליבא דכולה עלמא, וכן השיב רבינו תם לרבינו משולם. וכתב רב עמרם שבמקום שמפסיקים בקדיש, אין מפטיר עולה למנין שבעה. ובמקום שאין מפסיקין בקדיש מפטיר עולה למנין שבעה ונראה מפני שהקדיש הוא הפסק לחובת קריאת התורה, וכדי להפסיק בין הקוראים לענין חובת הקריאה, למפטיר שאינו קורא לחובת הקריאה, נהגו להפסיק בקדיש בינתיים.
ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטורה, וצריך שיהא בה מענין פרשת היום. ולמה מפטירין בנביאים, לפי שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה, ואין קורים פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים, ולא יפחות מהם, ואם נשלם הענין בפחות מכ"א, כגון הפטרת שובה שהיא קטנה, אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטורה, לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ורבינו תם כתב טעם אחר. למה נקראת הפטורה, לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין (ל"ט ע"א) כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפילו בדבר הלכה, שנאמר (נחמיה ח', ה') וכפתחו עמדו כל העם, ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה, ומלשון פטר רחם, פתוח. ויש אומרים שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח, לשון סילוק מן הדבר. כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפילת יוצר, ומתחילין בתפילת מוסף.
וקודם שקורא ההפטורה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים, על שם (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו, לאפוקי נביאי השקר. ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, על שם הנביא אשר ניבא לשלום בבוא דבר הנביא אשר שלחו ה' באמת. ולפי שברכנו על התורה שנתנה בסיני, אשר בחר בנו מכל העמים, אנו מברכים כמו כן אשר בחר בנביאים טובים, ששקולים דברי נביאים כדברי תורה, שנאמר (עיין דניאל ט', י') ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורתו וביד עבדיו הנביאים, הרי השוה דברי נביאים לתורה. ולכן תיקנו כאן תחילה וסוף חמש ברכות, לרמוז חמישה חומשי תורה. ברוך אתה ה' הבוחר בתורה, על שם (משלי ח', י') ודעת מחרוץ נבחר. במשה עבדו, שנאמר (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו. ובישראל עמו, שנאמר (דברים ז', ז') ויבחר בכם. ובנביאי האמת והצדק, שנאמר (תהלים ק"ה, מ"ג) ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו, כי נביאיו הם משה ואהרן ומרים. וכתיב (שם שם, כ"ו) אהרן אשר בחר בו, וכתיב (ישעיה מ"ב, א') הן עבדי אתמך בו בחירי. והצדק, על שם (מלכים א ב', ל"ב) אנשים צדיקים. וקודם ההפטורה ולאחר קריאתה מברך. ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם צור כל העולמים, על שם (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים, וכבר פירשנו בברכת התורה למה ברכה זו פותחת בברוך, כיון שהיא סמוכה לברכה שלפני ההפטורה. צדיק בכל הדורות, כלומר, ארך אפים הוא לכמה דורות. האל הנאמן, על שם (דברים ז', ט') הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד. ולפי שאמר בכל הדורות, אמר האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. האומר ועושה, כבר זכרנוהו. מדבר ומקים, על שם (ישעיה מ', ח') ודבר אלהינו יקום לעולם. כי כל דבריו אמת וצדק, על שם (תהלים קי"ט, ק"ס) ראש דברך אמת. והצדק על שם הפסוק (שם) ולעולם כל משפט צדקך. ויש מי שעונים אמן אחר האמת והצדק ומתחיל נאמן אתה הוא, כי הם סבורים שהן שתי ברכות, ואינם כי אם אחת. שהרי הראשונה אינה חותמת בברוך. ומה שמפסיקים בה, משום דאמרינן במסכת סופרים שהיו רגילין הכל לומר דברי שבח וריצוי, ותדע דברכה אחת היא, שהרי תיקנו למפטיר שבע ברכות, כדאמרינן במסכת סופרים, אומר שבעה ברכות, כנגד שבעה שקורין בתורה. פרוש שתים בקריאת התורה תחילה וסוף, ואחת לפני ההפטרה, וארבע לאחריה, הרי שבע ברכות. נאמן אתה ה' אלהינו, שנאמר (דברים ז', ט') האל הנאמן. ונאמנים דבריך שנאמר (תהלים קי"א, ז') נאמנים כל פקודיו. ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, על שם (ישעיה נ"ה, י"א) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. ועל שם (שם מ"ה, כ"ג) יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב. כי אל מלך נאמן אתה, ברוך אתה ה' האל הנאמן בכל דבריו, כמו שאמרנו. ולפי שברכה זו מדברת מענין הנביאים, שעיקר נבואתם היתה על ציון ועל אליהו ועל דוד, לפיכך אומר אחר כן רחם על ציון, ואחר כך על אליהו שיבא לבשרנו, ואחר כך על דוד. רחם על ציון, על שם (תהלים ק"ב, י"ד) אתה תקום תרחם ציון. כי היא בית חיינו, על שם (שם קט"ז, ט') אתהלך לפני ה' בארצות החיים, כי ארץ ישראל נקראת ארץ החיים, כמו שנקראת ארץ צבי. וכן אמרו רבותינו ז"ל, ארץ שמתיה חיים. ולעגומת נפש, ענין דאבון, והוא כינוי לכנסת ישראל, שהיא דואבת בגלות, והוא מלשון עגמה נפשי לאביון (איוב ל', כ"ה). תנקום נקם במהרה בימינו, על שם (ישעיה נ"ט, י"ח) כעל גמולות כעל ישלם וגו', וכתיב בתריה ובא לציון גואל, ואמר במהרה, על שם (יואל ד', ד') קל מהרה אשיב גמולכם בראשיכם. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה, כדאמרינן בתנחומא, במה עתיד הקדוש ברוך הוא לנחמה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך, על שם (מלאכי ג', כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'. והשיב לב אבות על בנים. ואמר עבדך, על שם (מלכים ב' י"ז, י"ג) עבדי הנביאים. ובמלכות בית דוד משיחך, על שם (זכריה י"ב, ח') ובית דוד באלהים, והוא מתפלל על העתיד, שנאמר ועבדי דוד מלך עליהם. במהרה יבא המשיח, שהוא מזרע דוד. ויגל לבנו, על שם יגל ליבי בישועתך. ועל כסאו לא ישב זר, על שם (שם פ"ט, ל"ז) וכסאו כשמש נגדי. ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, על שם (שם ב', ט"ז) ונחל ה' את יהודה חלקו. ודוד הוא משבט יהודה. ואמר כבודו, על שם (ישעיה י"א, י') והיתה מנוחתו כבוד, ברוך את ה' מגן דוד, שנאמר (תהלים י"ח, ל"ו) ותתן לי מגן ישעך, ואמרינן בפרק ערבי פסחים (קי"ז, ב') ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ. תני רב יוסף, זה שאומרים מגן דוד, כמו מגן אברהם, שכתוב בו ואגדלה שמך, שהאבות הם הגדולים אשר בארץ. על התורה שקראו עתה בספר תורה. ועל הנביאים, היא ההפטורה. ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה, שנאמר ולקדש את יום השבת. ולמנוחה, שנאמר (דברים ה', י"ד) למען ינוח. לכבוד, שנאמר (ישעיה נ"ח, י"ג) וכבדתו מעשות דרכיך. ולתפארת, על שם (שם נ"ב, א') לבשי בגדי תפרתך, כלומר, כבדהו בכסות נקיה, שלא יהיו בגדי השבת כבגדי החול. ועל הכל ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכין את שמך, על שם (תהלים ק', ד') הודו לו ברכו שמו. יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, על שם (שם קמ"ה, א') ואברכה שמך לעולם ועד. ואמר בפי כל חי, על שם (שם קט"ו, י"ז) לא המתים יהללויה, אלא החיים. ברוך אתה ה' מקדש השבת, שנאמר (שמות כ', י"א) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. וביום טוב אומר, ועל יום חג פלוני הזה, ועל יום טוב מקרא קודש הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת. ועל הכל ה' אלהינו וכו', וחותם ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. לפי שקדושת היום גורמת למפטיר שיבוא.
והטעם שאין קורין בכל שבת קרבנות שבת בספר תורה שני, כמו שקורין ביום טוב, מפני שאין שם כי אם שני פסוקים, שהם וביום השבת ועולת שבת בשבתו, ואף על פי שהיה יכול להתחיל מהפרשה שלמעלה, כמו בראש חודש, מכל מקום עיקר קרבנות היום אינן כי אם שני פסוקים, ולא רצו לתקן פרשה שעיקרה אינה שלשה פסוקים. ועוד טעם אחר, משום דאמרינן במגילה ובתענית כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ומוחל אני להם על כל עונותיהם, ובקרבנות שבת אין שם קרבן המכפר, כי כולם עולות. ועולין שבעה לקרות בתורה פרשה אחת מפרשיות התורה. וכתב אבן הירחי, מנהגם בכל צרפת ופרובינצא, לכל המסיים בתורה מהקוראים אומר לו החזן בקול רם חזק. ויש סמך למנהג, מדאמרינן בבראשית רבה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א', ח') מלמד שהיה ספר תורה בחיקו של יהושע, שאין אומרים הזה אלא למי שתופס החפץ בידו, כשסיים יהושע אמר לו הקדוש ברוך הוא חזק ואמץ, מכאן למסיים את התורה שאומרים לו חזק. ובספרד לא נהגו לאומרה אלא כשמסיימים כל ספר וספר מחומשי התורה, ואולי סוברים למסיים בתורה מן הספר ממש קאמר, עד כאן. ולאחר שמסיים השבעה בקריאת התורה אומר שליח צבור קדיש עד לעילא. וחוזר וקורא עם המפטיר בסוף הפרשה, ולא יפחות משלשה פסוקים. (ואומר קדיש עד לעילא) וגולל ספר תורה.
<h2>דף כה.</h2>
אחד הוא אלהינו, על שם שאמר קודם ה' אלהינו ה' אחד. והוצרך לפרש הוא אלהינו, משום דתנן בברכות בפרק אין עומדין (ל"ג ע"ב) מודים מודים משתקין אותו. ומפרש בגמרא, וכן האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי. מיתיבי הקורא שמע וכופלו הרי זה מגונה, מגונה הוא דהוי, הא שתוקי לא משתקינן ליה, לא קשיא הא דאמר מילתא ותניה, הא דאמר פסוקא ותניה. פירש רש"י, אם אמר פסוקא ותניה משתקין אותו, מפני שנראה כשתי רשויות, אבל אמר מילתא ותניה, מגונה הוא, אבל אין משתקין אותו. והריא"ף כתב היפך זה, שאם אמר מילתא ותניה משתקין אותו, אבל אמר פסוקא ותניה מגונה הוא, אבל אין משתקין אותו, ובין שיהיה האומר מילתא וכופלה מגונה או משתקין אותו, המחבר קדושה זאת רצה לפרש הוא אלהינו. ומה שנהגו לומר בסליחות וביום הכפורים שמע ישראל וכופלין אותו, שאין ראוי לעשות כן, משתקין אותו. ויש אומרים כיון שהוא מנהג אין משתקין אותו, שזה ודאי אין אומרים אותו משום שתי רשויות. הוא אבינו, על שם (ישעיה ס"ג, ט"ז) כי אתה אבינו. הוא מלכנו הוא יושיענו, וכתיב (ירמיה י"ד, ח') מושיעו בעת צרה. הוא יגאלנו הוא ישמיענו ברחמיו, על שם (ישעיה נ"ב, ז') משמיע ישועה. שנית, על שם (שם י"א, י"א) יוסיף ה' שנית ידו וגו'. לעיני כל חי, על שם (שם נ"ב, י') חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים. הן גאלתי אתכם אחרית כראשית. ומה שנהגו לומר קדושה רבה, מפני שיש בה התחלת קריאת שמע וסופה, שאנו אומרים בה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ובסופה להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם. והטעם, לפי שגזרו על ישראל שלא לקרות קריאת שמע, תיקנו שיהיה אומרו שליח צבור בהבלעה בעמידה, בכל תפילת שחרית, בין בחול בין בשבת. והעם עונין אחריו, כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע, וכשנתבטלה הגזירה בטלו לומר כן בכל התפילות, וקבעו לאמרה בתפילת מוסף, מפני שני דברים האחד, לפי שאין בתפילת מוסף קריאת שמע. והשני כדי שיתפרסם הנס לדורות, ולהודות לשם על ביטול הגזירה. כך כתבו הגאונים. וגומר שליח צבור חזרות התפילה, ואומר קדיש תתקבל.
<h2>דף ל.</h2>
וקיימא לן דמפטיר עולה למנין שבעה, מדתנן בפרק בני העיר ראש חודש אדר שחל להיות בואתה תצוה, אמר אביי קרו שיתא בואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת, וחד מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, והיינו המפטיר, אלמא מפטיר עולה למנין שבעה. וכתב רב עמרם בעל הלכות גדולות, דבתעניות במנחה ובתשעה באב וביום הכפורים במנחה, שאין מוסיפין עליהם, שלישי הוא המפטיר, אבל בשבת וביום טוב וביום הכפורים שמוסיפין עליהם, המפטיר אינו ממנין העולים. כי אנו רוצים לעשות אליבא דכולי עלמא, כלומר אפילו למאן דאמר אין מפטיר עולה, ואף על פי שקורא ביום טוב וביום הכפורים מעניינא דיומא בספר השני, מכל מקום תיקנו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני עניינא דיומא, כדי לנהוג אליבא דכולה עלמא, וכן השיב רבינו תם לרבינו משולם. וכתב רב עמרם שבמקום שמפסיקים בקדיש, אין מפטיר עולה למנין שבעה. ובמקום שאין מפסיקין בקדיש מפטיר עולה למנין שבעה ונראה מפני שהקדיש הוא הפסק לחובת קריאת התורה, וכדי להפסיק בין הקוראים לענין חובת הקריאה, למפטיר שאינו קורא לחובת הקריאה, נהגו להפסיק בקדיש בינתיים.
